עת האתיופים
תודה מיוחדת למורינו היקרים אביבית ארלובסקי ואלי בוסאני על כל העזרה והתמיכה לאורך כל הדרך בהכנת האתר.
סיפורה של יפה מלסה בת 45 מחולון שעלתה מאתיופיה בגיל 14 ובנתה חיים חדשים בישראל
מאת: שי נפתלי
כדי לעלות ארצה, יפה עברה לא מעט, ממסע רגלי ארוך וקשה, למחנה פליטים בסודן. פגשנו את יפה מלסה בביתה כדי לשמוע איך למרות כל הקשיים היא הצליחה לעלות ארצה ולהקים משפחה.
איך היו החיים שלך באתיופיה והאם חווית אנטישמיות?
"נולדתי בכפר גאיינה באתיופיה. לא היה לנו מעון או גן, כשהיינו ילדים אנחנו בילינו הרבה עם בני הדודים ועם חברים. בנינו בובות משאריות של בדים קרועים ומחמר וככה היינו מעבירים את הזמן. כשגדלנו התחלנו לשמור על העזים, התרנגולים ועל הפרות. כילדה רציתי ללמוד, הלימודים לא היו בעדיפות הראשונה והיהודים באתיופיה לא נהגו ללמוד מהחשש להתערבב עם הנוצרים. קבלתי אישור מההורים שלי ללמוד בגלל שהלימודים היו קרובים לבית וההורים הכירו את מי שלמד שם ולמדתי בבית ספר עד כיתה ה'. בתום כיתה ה' כבר נאלצתי לעזוב את הלימודים בגלל שכדי להמשיך ללמוד עברתי לבית ספר בעיר גדולה יותר. חווינו אנטישמיות באתיופיה, נחשבנו כמי שמביאים מזל רע. הנוצרים פחדו שנעשה להם עין הרע, גם השכנים שלנו פחדו מהמזל הרע שנעשה להם. היו גם המון מקרים שיהודים נרצחו בגלל האנטישמיות, אם מישהו היה חולה תמיד הם היו בטוחים שזה באשמת היהודים, לאבא שלי היה עוזר שעבד אצלנו בבית שהואשם במוות של אישה שמתה ממחלה והוא כמעט נרצח. ליהודים אף פעם לא הייתה חופשיות, הרבה פעמים ירקו עלינו וזרקו עלינו אבנים וכינו אותנו "פלאשה"-כלומר אדם שלא שייך למקום".
מדוע החלטת לעלות לישראל?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד דברו סביבי על ירושלים. גם הנוצרים באתיופיה נתנו לנו הרגשה שאנחנו לא שייכים. החלום שלנו היה להגיע לארץ ישראל. עליתי לארץ עם ההורים שלי ועם אחותי. אחות אחת נשארה באתיופיה בגלל שהבן שלה היה חולה והיא לא יכלה לעלות אתנו, אבל היא תמיד קיוותה לעלות והיא באמת עשתה את זה אחרי שבע שנים".
מה את זוכרת מהעלייה לארץ?
"מכרנו הכל, לקחנו אתנו רק כסף עד שנגיע לסודן. בדרך לסודן השלטון באתיופיה עצר אותנו והכניסו אותנו לבית סוהר למשך חודשיים כי זה לא היה חוקי לעלות לישראל. הודיעו לנו שאנחנו חייבים לחזור למקום המגורים שלנו ושכל הרכוש שמכרנו יוחזר לנו והחתימו את אבא שלי על זה שאנחנו נחזור ולא ננסה לצאת מגבולות המדינה ולאחר מכן שחררו אותנו מהכלא אבל לא חזרנו למקום המגורים שלנו אלא המשכנו את המסע לישראל".
באילו עוד קשיים נתקלתם במסע ארצה?
"תפסו אותנו שודדים, איימו עלינו עם נשקים שאם לא ניתן להם את הכסף שלנו הם יהרגו אותנו. לא היו לנו הרבה ברירות, פחדנו ונתנו להם את כל הכסף. היה איתנו ילד שהחביאו אצלו בצווארון כסף והשודדים גילו את זה ופשוט תפסו את הילד והעלימו אותו ועד היום לא יודעים מה עלה בגורלו.
הלכנו מרחקים מאוד ארוכים ולא היו לנו הרבה אוכל ומים, כשהתקרבנו לגבול סודן המדריכים שלנו עזבו אותנו והסבירו לנו שנזדקק להרבה מים, ההליכה הזו לקחה לנו יומיים שלמים והמים נגמרו לנו ולכן חמתה של אחותי נפטרה ממש לפני שהגענו לסודן".
תארי לי את החיים במחנה הפליטים בסודן.
"היינו בו קרוב לשנה. התנאים שם היו קשים ורבים מתו מדי יום ממחלות. אני זוכרת שיום אחד ההורים שלי יצאו בבוקר ללוויה והם לא חזרו ואני דאגתי. בערב הם הגיעו וסיפרו שכל פעם שנגמרה הלוויה והם רצו לחזור הייתה עוד לוויה ובקשו מהם להישאר, באותו היום נקברו 20 אנשים".
איך את ודורון בעלך הכרתם?
"אני התחתנתי בגיל מאוד צעיר. בגיל 13 ההורים שלי וההורים של בעלי דורון הכירו אחד את השני ובגיל 14 התחתנו. לא פגשתי אותו עד יום החתונה. אני זוכרת שממש פחדתי ובכיתי כי החתונה הזאת לא באה ממני אבל חברות שלי שסיפרו לי שגם הן התחתנו בגיל שלי תמכו בי ועזרו לי. אני ודורון לא עלינו יחד. הוא עלה לפניי עם חבריו שלושה חודשים לאחר החתונה שלנו והוא הציע לי לעלות איתו אבל לא הסכמתי לעזוב את המשפחה שלי".
את מאוכזבת מהדרך שבה קבלו אתכם בארץ ישראל? האם חוויתם גזענות בארץ ישראל?
"קבלת הפנים שהגענו לארץ הייתה חמה אבל ההתאקלמות בארץ הייתה קשה, מאוד רצינו להרגיש שווים לכולם אבל היו פערים בצבע העור שהבדיל אותנו מכולם. גם בארץ אנחנו חווים גזענות, אני מרגישה שבכל מקום שאני הולכת אנשים רואים אתיופית ומתייחסים אליי כאל משהי שהיא שונה, ורק אחרי שהם מדברים איתי ולומדים להכיר אותו אז זה נראה להם אחרת".
במה שונים החיים בארץ מהחיים באתיופיה?
"באתיופיה המשפחה שלנו הייתה יותר מאוחדת. כשהגענו לארץ קצת התנתקנו מהמשפחה בגלל שהחיים כאן אחרים, כאן כל יום צריך לשרוד, ללכת לעבודה ולטפל בילדים וכבר אין כל כך זמן למשפחה".
כמי שחוותה גזענות ומשמשת כסייעת בגן ילדים, איזה מסר חשוב לך להעביר לילדים שאת מחנכת?
"אני משמשת דוגמא עבור הילדים, הם רואים אישה שחורה שהיא בדיוק כמו כולם ושלכל אחד יש צבע עור שונה. חשוב לי להעביר להם שלא צריך לשפוט אנשים לפי החיצוניות שלהם אלא צריך להכיר את האדם. אני בחרתי לעבוד בגן של חינוך מיוחד זה כי אני מאמינה שלמרות שהם לא ילדים רגילים ושיש להם קשיים מגיע להם את הטוב ביותר והם בדיוק כמו כולם".